החלטה בתיק ע"א 5098/03

ההליך שבכותרת הוגש ביום 8.6.03. התברר, כי עוד ביום 19.1.03 הומצא פסק הדין לבא כוחו דאז של המערער, עו"ד וינקלר, וכי במצב זה הוגש ההליך לכאורה באיחור ניכר. עוד התברר, כי המשיבה 2 אף ביצעה תשלום למערער על יסוד פסק הדין של הערכאה הקודמת, ושיגרה תשלום זה לבא כוחו הנ"ל. עו"ד וינקלר, אשר תגובתו נתבקשה, הודיע כי ביום 17.2.03 קיבל המחאה מאת הקרן הקיימת לישראל, היא המשיבה 2, ואז קיבל גם העתק של פסק הדין. במקביל, הועבר למערער סכום הכסף ותוכנו של פסק הדין.

כאמור, הערעור הוגש כשלושה וחצי חודשים לאחר המועד האמור. גם בהתחשב בתקופת הפגרה שחלה לאחר מועד זה, ובתקופות שביתה, המדובר באיחור ניכר בהגשת ההליך. המערער אינו חולק על דבריו של עו"ד וינקלר, ומוסיף כי היה ער לתוכנו של פסק הדין מתוך האינטרנט. לטענתו, מאן דהוא, אשר אין הוא מפרט מיהו, יעץ לו לחכות לקבלת פסק הדין במישרין מבית המשפט המחוזי. יצויין, כי פסק הדין לא נמסר למערער על ידי בית המשפט שכן הלה לא השלים את סכום האגרה. עוד טוען המערער, כי בתקופה האמורה היה מבולבל, שכן אחותו נפטרה ביום 6.4.03. המערער מוסיף בהקשר זה כי אימו נפטרה ביום 24.6.03 (כשבועים וחצי לאחר הגשת הערעור). המערער מאשר בהודעתו, כי נאמר לו פעם אחר פעם כי פסק הדין לא ימסר לו עד שלא ישלים את תשלום האגרה.

במצב זה עולה ראשית השאלה האם הוגש ההליך באיחור. דומה, כי התשובה לשאלה זו, בנסיבות העניין, היא בחיוב. אמנם, פסק הדין של הערכאה הקודמת לא הומצא כדין למערער טרם הגשת הערעור. ברם, המניעה להמצאתו כדין היתה נעוצה במחדל של המערער. זאת ועוד, המערער ידע על תוכנו, ובפועל אף פעל על פיו כאשר קיבל תשלום על פי פסק הדין. במצב זה, נוצר השתק לחובתו של המערער, אשר בגינו יש לראות את מועד ההמצאה כיום 17.2.03, בו נודע למערער על תוכנו ובו פעל על פיו (ראו בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 840).

המערער מבקש להאריך את המועד להגשת ההליך עד למועד הגשתו בפועל. נראה לי, כי בנסיבות העניין אין מקום לכך. משך האיחור של המערער ניכר. למעשה, אין בפי המערער הסבר של ממש מדוע השתהה כפי שהשתהה, מעבר לעצה שקיבל מגורם בלתי ידוע. גם לא הובהר מדוע הגיש את הערעור במועד שהגיש, שכן לשיטתו גם באותו מועד טרם הומצא לידיו פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי. לגבי מחלת אחותו של המערער, לא נמסרו פרטים היכולים להסביר האם, ובאיזו מידה, היה בכך כדי למנוע ממנו לפעול במועד. במצב זה, נוצרה למשיבה 2 ציפיה ראויה להגנה לכך שלא תוטרד עוד בהליכים ערעוריים, ומה גם שפעלה על פי פסק הדין, בלא שבעל הדין שכנגד מיחה כנגד זאת או הודיע בדרך כלשהי על כוונתו לערער. יש ממש גם בטענת המשיבה 2 בדבר השינוי בגירסת המערער עם התפתחות ההליך הערעורי, ובדבר אי הגילוי המלא, מלכתחילה, של השיקולים שגרמו לו להמתין בנקיטת ההליך.

כנגד אלה, פועל עניינו של המערער במיצוי ההליך הערעורי, ובגדר זה, מיצוי זכותו החוקתית לערער. שקלתי, האם במצב זה ניתן לאפשר הארכת מועד, ולהתנות את אי מחיקתו של ההליך בגין איחור בהגשתו בפסיקת הוצאות הולמת. נראה לי, כי בנסיבות העניין אין לכך מקום. משהוצבע על הסתמכות של המשיבה על מתן פסק הדין, ומשלא ניתן טעם סביר לאיחור משמעותי של המערער, גובר עניינה של המשיבה שלא תהא מוטרדת עוד בהליך ערעורי בעניין זה. אכן, נראה לי כי התנהלותו הכוללת של המערער בהליך זה לא היתה של מי אשר נותן משקל הולם לאינטרס בעל הדין שכנגד, ואף הציבור כולו, בסיום ההליכים. בנסיבות אלה לא מצאתי הצדקה מספקת, ודאי לא טעם מיוחד, למתן ארכה כמבוקש.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. נוכח דחיית בקשת הארכה, אני מורה בזה על מחיקת הערעור שבכותרת, בגין איחור בהגשתו.

ניתנה היום, י"ט בתשרי תשס"ד (‏15/10/2003).

                                                                                                            עודד שחם

                                                                                                                רשם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: